היה היה זקן אחד

היה היה פעם זקן אחד שהיה עיוור מלידה. כיוון שלעולם לא ראה, היה שואל בתוך עצמו המון שאלות. אבל היה שואל רק את עצמו, ולא את האחרים. לעיתים השאלות היו פשוטות מאוד: "איך נראה השמש ? מה זה חושך ? מה זה אור ? הוא לא היה מעיז לשאול את האנשים כי לפעמים הם לא היו עונים כמו שצריך, אפילו היו לועגים לו וצוחקים. הוא גם חשב ששאלותיו מעידות על טיפשותו – "להיות עיוור זה להיות טיפש"! –קבע לעצמו. אמנם הוא היה עיוור אבל לא מחל על כבודו ונשאר עם שאלותיו בתוך תוכו.

פעם אחת הזקן-עיוור פגש ילדה קטנה שלא למדה עדיין ללעוג לעיוורים וההעיז לשאול אותה שאלה מסוג השאלות שלא שואלים:

-"ילדה קטנה, האם תוכלי להסביר לי מה זה חלב?"

-"חלב"? אמרה הילדונת בתמיהה רבה וחשבה שאולי לעולם לא שתה חלב ? "החלב הוא לבן".

-"אכן", ענה העיוור, "אבל לבן מה זה?"

הילדה הקטנה חשבה וחשבה ואמרה: -"החלב הוא לבן כמו השלג…או כמו הברבור".

העיוור ליטף את מצחו, שקוע במחשבתו והמשיך לשאול:

-"השלג, הא! אנו יודע מה זה! זה קר, אפילו קר מאוד, אבל ברבור, מה זה ברבור ?"

הילדה הקטנה הסבירה לעיוור שהברבור הוא סוג של ציפור לבנה שצפה על המים באגם הברבורים, והוסיפה: "הברבור נהנה גם מצוור ארוך".

הילדה הרגישה שהזקן לא הבין על מה היא מדברת. באופן פתאומי רעיון הבריק בראשה,היא הרימה את ידה, מתחה את אצבעותיה, כיפפה את מפרק ידה, נסתה לדמות את צורת הברבור בעזרת ידה ואמרה לעיוור:

-"אנא תיגע בידי ותבין".

העיוור מישש את ידה של הילדה באריכות ובקפדנות ולאט, לאט, חייוך עלה על שפתיו:

-"אה, סוף סוף אני יודע למה דומה החלב".