הכפפה הקטנה

הכפפה הקטנה

(עורכת דבורה אלחנן)

היה היתה כפפה קטנה, שטיילה להנאתה בין גבעות ויערות. היא פגשה מכנסיים, גרביים, חולצות ,סוודרים ואפילו בגדי גוף.

כולם היו מברכים זה את זה בחמימות  מי בחיבוקים, מי בנשיקות. בארץ הזו, כל אחד היה מרוצה מגורלו,

על אף הצרות הקטנות והבלתי נמנעות של החיים.   כמובן , שבימי סערה, רק מעיל הגשם טייל לו בכיף, אך בימי שרב,

הוא הזיע והעדיף להישאר בבית...

הכפפה הקטנה והמהודרת סבלה ממחלה מוזרה במקצת. רגישות יתר פגעה בה ועצב רב ירד עליה. היא לא יכלה לראות קרע , אפילו הקטן ביותר בזוג מכנסיים, זה קרע את ליבה. אם הבחינה בכפתור שנפל, היא חשה במחסור. אם הופיע כתם בסינר,

היא חשה מוכתמת. ואם שמה לב לחורים באפודה, היא הרגישה חסרת ערך לחלוטין—היא סבלה מכל הפגעים של חבריה,

כאילו  פצעים קשים הופיעו אצלה . וזו היתה רק חצי צרה,הכפפה המסכנה הזו היתה זקוקה, ללא הרף, להערצה, להוקרה ולחנפנות ללא גבול. אם עברה יממה ללא מבט אוהב, ליבה נשבר בקרבה. כל דאגתה היתה לזכות במילה, או במבט הערכה.

יום אחד, כשעברה על הגשר, משב רוח פתאומי העיף אותה אל הנחל. היא נסגרה מיד, כדי שהמים לא יחדרו לתוכה, היא פחדה לטבוע, ושחתה  בתנועות נמרצות בחמש אצבעותיה. כך הצליחה להגיע אל הגדה ושם שכבה על סלע והתייבשה בשמש.

אבל קצת מים בכל זאת חדרו פנימה. מה עושים?    

פתאום בא לה רעיון גאוני: להתהפך, זאת אומרת להפוך את הפנימי לחיצוני ואת החיצוני לפנימי. ופה קרה נס.

ממש נס בעקבות ההפיכה הזו. הכפפה הקטנה לא ידעה, ששנים ואולי מאז שיצאה מבית המלאכה, היא נולדה פשוט הפוכה!  הפנים היה בחוץ והחוץ היה בפנים!. זו היתה הסיבה שבגללה היא  סבלה כ"כ מכאבם של האחרים.

מפני שמה שקורה בדרך כלל  בחוץ, אנו משאירים בחוץ.  אבל היא היתה חיה את זה בתוכה פנימה.

ומה שאנו עצמנו חיים בתוכנו, ז"א העצמיות שלנו, זהותנו והמודעות של היותנו ושל ערכנו, כל זה,הכפפה שמה בחוץ,

מרכזה היה בחוץ!  אצל האחרים!

אבל עכשיו כל זה נגמר. היא התהפכה לגמרי. פנימיותה עברה פנימה, לתוכה. וחיצוניותה תישאר לעולם בחוץ.   

החל מאותו יום, היא רגישה לסבל של האחר מבלי להילחץ והיא מעריכה מחמאות מבלי להיות תלותית.

שמעתי לאחרונה, שהיא פגשה אחות תאומה ויחד, הן לומדות נגינה בפסנתר.