התמודדות > התמודדות עם מחלה > מיגרנות

מרים (שם בדוי) סיפרה שהיא סובלת ממיגרנה קשה התוקפת אותה לעיתים קרובות ופוגעת בתפקודה. מרים הייתה חוקרת במדעי המוח והייתה צריכה לערוך מחקרים רבים. כאישה צעירה הייתה מובטחת לה קריירה מרשימה אלמלא התקפי המיגרנות ששיבשו את חייה.
מרים עשתה את כל הבדיקות האפשריות כדי לגלות את מקור ההפרעה ללא הצלחה, הכל היה תקין.
הלחץ במעבדה שבה עבדה היה גדול ובמיוחד עבורה כי מנהל המעבדה הציע לה להציג את המחקר שלה בארצות הברית.
כאבי הראש לא נתנו לה מנוחה ובעיקר לא יכלה להתרכז כראוי. אספתי את כל הנתונים האלה במספר מפגשים שקיימנו לאור העובדה שהרופאים לא יכלו לעזור לה. מרים בהמלצתם טופלה על ידי פסיכולוג שגם לא היה יכול לתרום לשיפור מצבה.

לאחר שנה של טיפולים, מיואשת לחלוטין, החליטה מרים להיעזר בסמיואנליזה. היא שמעה עליה דרך חברה שסבלה ממחלה כרונית והלכה להתייעץ עם סמיואנליסט שחיזק אותה ועזר לה להתמודד עם המחלה ומצבה השתפר.
מרים חששה שלא תוכל לעמוד במשימות שהיו מוטלות עליה וסבלה גם מהתקפי חרדה קלים שהיו קשורים לחששותיה.
בעקבות הפגישות שלנו, גילתה מרים שהיא גם סובלת מפוביה, אמנם קלה, אבל מפריעה בהחלט: האוטובוס. עבורה, לעלות לאוטובוס היה מבחן שהתחדש כל יום. היא לא פחדה מפיצוץ אלא ממבט האנשים המסתכלים עליה. למרים היה ידיד שידע על הקושי והיה מלווה אותה באוטובוס. נוכחותו הייתה מקלה עליה.

לאחר סדרה די ארוכה של מפגשים, שלושה חודשים בערך, מרים התחילה להסתמך על הפגישות שלנו ולהיחשף במקצת. היא סיפרה לי דבר חשוב להמשך האינטראקציה בינינו. התברר שמרים נולדה בעולם החרדי וחזרה בשאלה. משפחתה ניתקה את הקשר אתה והייתה בודדה מאוד. באותה תקופה גילתה לי מרים שהבחור המלווה אותה באוטובוס הוא גם החבר שלה ולה יחסים אינטימיים אתו. בשלב זה התחלנו לגעת בשורש המיגרנות והפוביה שלה. מרים חשה אשמה כבדה ולא מודעת כלפי הרגלי החיים החדשים שלה כי דפוסי מחשבתה היו עדיין שייכים לעברה החרדי. היא תיארה את עזיבת הדת ככישלון שלה, היא אכזבה את הוריה, לא הייתה מסוגלת להתמודד עם החוקים הדתיים שחנקו אותה, כך הייתה הרגשתה. היא לא סלחה לעצמה על קיום יחסי מין עם בחור מחוץ למסגרת הנישואין.

כל זה הכביד עליה מאוד. הנתק ממשפחתה היה קשה במיוחד, היא סיפרה שבסיום תואר השני שלה, התקשרה להוריה כדי לבשר על הצלחתה ואביה צעק "בושה" וניתק את הטלפון. לא רק הכאב וההאשמה כבשו את גופה ואת נפשה של מרים, היה עוד משהו אחר, בלתי נסבל שליווה אותה ולא יכלה לשאת: הבושה. יותר מכל הבושה הייתה מקור לפוביה של מרים. כשעלתה לאוטובוס, הנוסעים היו בודאי מזהים את כישלונה, את חרפתה ואת חולשותיה. בחורה שלא מצליחה לחיות בעולמה ולהתנהג כמו אחיותיה וחברותיה לשעבר – מה היא שווה? מרים הייתה בוגדת, כך חשבה על עצמה. היא הייתה די מופתעת כשאמרה את זה, זה יצא מפיה בלי כוונה, כמעט בלי לחשוב, באופן טבעי לחלוטין. כשחזרתי על המילים באמצעות שאלה, הסתכלה אלי, ואישרה בראשה שזה באמת מה שהיא חשה – בוגדת, כמו חייל בצבא שבוגד בחבריו. הבושה הייתה מנת יומה של מרים הבוגדת. כסמיואנליסט שחוקר סמלים, עניין אותי במיוחד האוטובוס, למה דווקא בכלי תחבורה ציבורי היא מרגישה את הבושה? ומה קורה בקניון כשהיא הולכת לקנות משהו או כשהולכת לקולנוע עם החבר שלה? מבחינתה הקניון היה מקום אנונימי למדי, אנשים עסוקים בשלהם, זה קונה בגד וזה מדבר עם חברו. בקולנוע המבטים מופנים למסך ויושבים בשורות אבל באוטובוס, לאנשים אין מה לעשות. כל מי שנכנס מתבוננים בו ומגלים מיהו באמת. בדרך כלל באוטובוס היא עמדה או יושבה על כיסא בודד כדי שאף אחד יסתכל עליה, אבל בכל זאת הנוסעים ידעו עליה ובמיוחד החרדים והחרדיות שבנסיעה. הסמליות של האוטובוס הייתה משמעותית ביותר כי מדובר בכלי תחבורה שמאפשר לעבור ממקום למקום וכשאמרתי למרים שעברה מהחברה החרדית לחברה הכללית, היא הסכימה מאוד אתי והוסיפה שהיא לא אוהבת לצאת מביתה כי הסביבה זרה לה ומרגישה ללא שורשים.

היה מאוד ברור עבורי שמרים מבלבלת בין אשמה לאחריות. כשהיא נוקטת עמדה היא מרגישה אשמה ולא רואה שזאת החלטתה. פעם באמצע המפגש החלה להרגיש כאבי ראש, כאילו כל מה שנאמר כאן יוצר עומס בראשה ולא יכולה לחשוב על זה. הסברתי לה שהמילה "מיגרנה" שורשה בשפה היוונית "המיקרניה" ומשמעותה חצי גולגולת, אמרתי לה שאני רוצה לשחק עם המילה ולחשוב ש"מיגרנה" נוכל לקרוא "מגרונה", מהגרון שלה. אם מרים לא מסוגלת להביע במילים, מהגרון שלה את מה שהיא חשה, כי נוצר עומס במחשבתה, אז וכאבי ראש מתפרצים. מרים התקשתה לחבר בין הכאב הפיזי, המיגרנה, למחשבה ולמילים שלא נאמרות. מרים בשלב ראשון התנגדה מאוד לחיבור הזה. היא אפילו החליטה להפסיק את הפגישות למרות התנגדותי.
במשך חצי שנה לא שמעתי ממרים ופתאום בלי סיבה ברורה התקשרה אלי וביקשה שוב להיפגש. כמובן שהסכמתי כי כלל אחד אומר בסמיואנליזה שהדלת תמיד פתוחה. מרים הגיעה, מחייכת ואמרה לי שכאבי הראש התמתנו מאז הפגישה הקודמת לפני חצי שנה.

היא ספרה לי שחשבה הרבה על מה שאמרתי לה וזה עזר. כעת היא רוצה להמשיך ולהבין יותר כי ברור לה שיש קשר בין המיגרנה למחשבה. יכולתי רק להסכים אתה והוספתי שרוב מחשבותיה לא מודעות ובאמצעות המילים היא תצליח להפוך אותן למודעות יותר. כמה שהמחשבות יהיו מודעות כמה כאבי ראש ייעלמו, כמה יהיה קל להיכנס לאוטובוס ולקבל את החבר ואת היחסים מחוץ למסגרת הנישואין. כאילו היה אתמול חזרנו לדבר על האשמה ועל האחריות. מרים הבינה שהיא אחראית לחייה. היא החליטה לחיות את חייה מחוץ לחברה החרדית שלא התאימה לה, היא החליטה להמשיך את לימודיה באוניברסיטה, היא בחרה בחבר שלה. שום דבר לא נכפה עליה זאת הייתה החלטה של אישה עצמאית, חופשייה שמבינה שעל כל החלטה, אפילו החיובית ביותר, משלמים מחיר. כעת מרים הייתה מוכנה להתמודד עם כל זה.





התמודדות      התמודדות עם מחלה