התמודדות עם מחלות
מחלות פנימיות והשפעתן על חיינו
משה (שם בדוי) חולה FMF (קדחת ים תיכונית משפחתית - Familial
Mediterranean Fever),
מחלה תורשתית, המתבטאת אצלו בכאבי פרקים והתקפי וחום תקופתיים המשביתים
אותו לשלושה עד ארבעה ימים.
הוא כמובן מטופל ומקבל את הקולכיצין, התרופה המונעת את
סיבוכים קשים של המחלה (עמילואידוזיס).
אבל משה לא חי, הוא מספר לי שהוא שורד ותו לא. הוא כיום בן 35 ולא
מצליח לנהל חיים תקינים. אשתו והילדים סובלים גם כן,
הוא כל הזמן עייף. כל לחץ
בעבודה או שינוי בשגרה יכול להביא התקף. משה בוכה מולי, מרגיש מרוסק לחלוטין.
הוא
ראה את כל הרופאים האפשריים ואין מענה לסבל שלו.
הוא יודע שהוא יכול לחיות עם
המחלה או כמו שהוא אומר לשרוד, אבל באמת לחיות איך?
משככי כאבים, נוגדי דיכאון
עוזרים אבל לא מספיק.
משה אומר לי שהוא נאבק במחלה, כשמגיע ההתקף הוא מנסה לא
להיכנע, אבל ללא הצלחה רבה.
המחלה התגלתה כשהיה בן 15 ומאז מלווה אותו נאמנה.
משה
שואל אותי אם יש דרך לעזור לו, האם ניתן לשנות משהו בחייו שיביא אותו למצב של חיים
שקטים יותר.
החרדה כמרכיב קבוע בחיי החולה
אני מגלה שמשה חי בחרדה מתמדת שהתקף יתפרץ. בעצם הוא לא יכול ליהנות
משום דבר "כי הנה זה בא, זה פה!!".
אני שואל אותו "ואז מה אם זה
פה, מה אתה יכול לעשות?" משה מסתכל אלי,
כאילו לא מבין ולא מקבל את המחשבה
המפלצתית שבכל רגע נתון התקף יכול להתפרץ
(בהמשך אבין שיש בכל זאת סימנים שמבשרים
את בואו של ההתקף). "כן", אני מוסיף, "אתה חייב לחיות עם האפשרות
הזאת, זה חלק מחייך".
ברגע זה, משה מוצף רגשית, זה יותר מדי ומבקש לסיים את
הפגישה כי הצעתי לא נראית לו .
חודש אחר כך משה מתקשר ומודה לי בטלפון:
"אתה עזרת לי מאוד, הפסקתי לפחד מההתקפים,
אם הם באים , אני מקבל אותם, אני
רוצה להמשיך את המפגשים שלנו".
מספר ימים לאחר מכן משה מתייצב בקליניקה שלי,
ומסביר לי שהמילים שלי "ואז מה" לא נתנו לו מנוחה וכשהתקף בא,
אמר לעצמו
אותן מילים ובדרך כלשהי זה השפיע עליו. הוא שואל אותי מה אני מציע.
אני מבקש ממנו
שיפסיק להילחם בהתקפים, שיקבל אותם ויסכים להיות מושבת וישאל את עצמו מה קורה לו.
הפחתת גורמי לחץ
משה עובד בחברת הייטק וכל הזמן הוא לחוץ. הציפיות גבוהות ועליו לספק את הממונים
עליו, התפוקה צריכה להיות ברמת הדרישה.
אין הרבה חופש בחברה, רבים הם העובדים
שבאים לעבוד גם ביום שישי ובימי השבוע
נשארים עד שעות מאוחרות של הערב ולעיתים גם
לתוך הלילה. המצב מלחיץ ולחץ מביא להתקף של חום וכאבים שמשביתים את משה.
אשתו של
משה לא מרוצה כי משה מבחינתה עובד יותר מדי וכשהוא נשאר בבית הוא שוכב במיטה.
חיי
המשפחה מצומצמים למדי. זה נכון שמשה מפרנס את משפחתו, אבל המחיר כבד.
אין שמחה
בבית, אין שמחה בעבודה, אין שמחה בחיים. הציפיות מלחיצות מאוד ומשה סובל מהן.
לגבי
חולי FMF, זה המתכון לפתח יותר ויותר התקפים. אני מציע
לו "לזרום" עם ההתקפים שמשביתים אותו.
הגוף שלו מדבר אליו: "תסכים
לחיות לפי קצב אחר, לפי תפיסת עולם שונה".
אני אומר לו שעליו לשחרר גם את
החרדות הקיומיות לגבי עבודתו ומשפחתו. זה מה שיש לו להציע לעבודה, לחברה, למשפחה
ולאשתו.
אם הם לא רוצים, הבעיה היא שלהם ולא שלו. משה שואל ומברר אתי מה ניתן
לעשות כדי לשנות בלי להרוס.
אני שואל אותו אם בחברה שבה הוא עובד יש עמיתים
שמתפקדים מהבית שלהם.
"אכן יש כאלה" עונה משה. אבל משה שחשב על אפשרות
זאת לא מעיז לבקש.
אני מסביר לו שפרקים של האדם מחברים בין עצמות, הם מאפשרים לו
לנוע ולהסתגל, לפתח גמישות עלי אדמות.
עבור משה, הגמישות, ההסתגלות מהוות חולשה,
על העובד להראות את קשיחותו.
משה חלם להיות צנחן אבל מחלתו כיוונה אותו למחשבים
בשירותו הצבאי.
"הגיע הזמן להעיז כי אין לך מה להפסיד, המנהלים יסכימו או
יסרבו" אני טוען.
הצגת דברי משנה משהו אצל משה שעד כה חשב שבבקשה כזאת יש
המון חוצפה ועליו להמתין שיציעו לו.
מנהליו יודעים על המצב הבריאותי של משה ובכל
זאת לא פטרו אותו, אפילו בתקופות משבר, האם זה לא מסמן משהו חיובי?
אפילו הגדילו
את המשכורת שלו לפני כמה חודשים למרות ההתקפים.
עם היסוסים רבים פנה משה לממונים
עליו בנדון והם הסכימו שיומיים בשבוע יעבוד מהבית בתנאי שיגיע אם תהיה ישיבה
דחופה.
האפשרות להישאר בבית יומיים בשבוע הרגיעה את אשתו והורידה ממנו חלק מהלחץ.
הוא פתאום היה יכול לעבוד בדרך שלו ובשעה שמתאימה לו.
הזמנתי את אשתו לשיחה משותפת
אתו כדי לברר עד כמה היא מוכנה לשתף פעולה.
היא אהבה אותו מאוד והמצב החדש סיפק
אותה כי תקופה ארוכה התחננה שיעבוד מהבית, אבל משה פחד לבקש.
אט-אט התקפים החלו
להתרחק בזמן.
הצעתי לו שילך לקבל עיסוי (טווינה או שיאצו) פעם בשבוע ובנוסף שכל
יום במשך עשר דקות יישב בכורסא נוחה,
ידליק נר ויקשיב למוזיקה רגועה וייתן לכל
המחשבות שלו לצאת בלי לעצור אותן.
משה נכנס לכל זה. ההתקפים לא נעלמו, אבל תדירותם
השתנתה וגם עוצמתם במידה מה.
לאט-לאט למד משה לחיות אחרת, ליהנות מדברים קטנים,
מכוס קפה, משיחה עם ילדיו, מטיול קטן על חוף הים.
השמחה חזרה בביתו ובחייו. כמובן
הוא המשיך להיות חולה אבל כבר לא נבהל כשהתקף בא,
להיפך, הוא החל מתכנס בעצמו
ומנסה להבין מה קורה לו, מה הוא יכול להפיק ממנו.