שלמה (שם בדוי) היה מתקשה לנסח משפט, הוא היה מתחיל ונעצר באמצע, ככה, כאילו בלי סיבה.
היה קשה להבין אותו. הכל נתקע בגרונו: "אני מרגיש ש....", "רציתי לספר...". היה ברור ששלמה חסום בדיבורו.
למה שלמה היה כה תקוע? הוא הופנה אלי על ידי רופא גסטרואנטרולוג בגלל בעיות עיכול. כל מה שהיה אוכל או כמעט,
היה גורם לכאבים בקיבה. היה ברור ששלמה מתקשה לעכל "משהו" שנשאר לו בקיבה.

 לעיתים קרובות אני מנסה לזהות ולנתח את תווי הפנים של האדם היושב מולי כדי לדלות מידע עליו ולהבין מה הוא חושב.
 התבוננתי בקצה האף שלו, איזור בפנים הקשור בדרך כלל לקיבה ולא גיליתי סימן המעיד על בעיות עיכול.
הצלחתי לקלוט ממנו שהוא בן 35, נשוי אב לשלושה ילדים עובד במפעל ועומד כל היום מול מכונה מרעישה,
 מה שלא מעודד שיחות עם עמיתים לעבודה. חוץ ממשפחתו לא היו חברים לשלמה.
מבנה פניו היה מעניין ביותר עם דומיננטיות מלבנית. העיניים שלו היו קרובות לאף, קטנות ושקועות.
 מבנה זה מעיד בדרך כלל על הסתגרות רגשית, חשדנות. כיוון שעיניו של שלמה היו מאוד שקועות,
 הנחתי ששלמה חווה מטראומה רגשית כלשהי.
באמצע הסנטר שלו, שהיה די גדול ביחס ליתר הפנים, היה קו אנָכי חזק שהיה מעיד על התמודדות קיומית קשה.

לאחר כמה שיחות מקוטעות בגלל השתיקות וההפסקות הרבות והלא מתוכננות של שלמה,
 שמתי לב שהוא מגרד לסירוגין את האף ואת הסנטר שלו ובמיוחד כשהוא מנסה ללא הצלחה רבה לדבר על הוריו,
 הוא נוגע באפו (תנועת גוף לא מודעת ולא נשלטת). שאלתי אותו האם הוא מודע שהוא מגרד את הסנטר שלו כשהוא מתכוון להוריו.
 שלמה הסתכל אלי ונדנד את ראשו בשלילה ובו בזמן החל להשתעל.

 סיפרתי לו שהסנטר קשור למצב הישרדותי של האדם וציינתי בפניו שנראה לי שהוא מתמודד עם דברים לא פשוטים שקרו בחייו.
 חשפתי במפגש את מה שקראתי בעיניו – שיש לו בעיות רגשיות. שאלתי אותו אם הוא מחבק את ילדיו וענה בשלילה.
 שאלתי אותו למה? שלמה ענה לי שהוריו לא חיבקו אותו והוא לא יודע לעשות זאת.
כנראה שהערותיי עזרו במשהו כי זאת הייתה השיחה הראשונה שלנו שהתנהלה בצורה סבירה ושלמה הצליח לסיים חלק ממשפטיו,
ציינתי זאת בפניו. שלמה לא היה מרוצה, הוא עבד במקצוע שלא התאים לו,
הוא הצליח לספר לי שהוא רצה מאוד ללמוד ולהיות מהנדס אבל הוריו לא נתנו לו ללמוד,
אפילו לסיים בגרות לא נתנו למרות המורים שסיפרו למשפחתו שהוא מוכשר וכדאי שילמד.

אבל אבא שלו אמר שהוא צריך לעזור למשפחה.
כשהזכיר זאת, כיווץ שלמה עוד יותר את עיניו המכווצות ונראה כאילו ראה רק דרך חוט דק.
היה ברור שסערה רגשית אוחזת בו למרות שלא בכה ושום דבר אחר העיד על מה שקורה בתוכו.
שלמה לא ניסה לעצור דמעה כי לא היו לו דמעות.
בכל זאת היה כואב לו, הכל היה בעיניו. התחלתי להבין שילדותו הייתה סיוט אחד גדול. הוריו הכו אותו,
אבא היה שתיין הנוטה לעיתים קרובות לאיבוד עשתונות. אמו הייתה עסוקה בגידול במשפחה גדולה ולא נתנה תשומת לב לילדים.
עם הצבא שלמה בעצם עזב את הבית וכמעט לא פגש יותר את הוריו וגם הם לא חיפשו אותו ולא ניסו להיות בקשר אתו.

לאחר הצבא, שלמה לא ידע מה לעשות. ללא בית היה עובר מדירה של חבר לדירה של חבר אחר או לן ברחוב,
 מתחבר לאנשים לא ראויים,פה ושם היה גונב כסף או חפצים מחנויות עד שפגש את מיכל (שם בדוי).
מיכל, אשתו, הייתה אהבת חייו וגם קרש ההצלה שלו. מיכל אהבה אותו מאוד (פגשתי אותה) וראתה בו אדם איכותי ביותר,
רגיש מאוד (למרות שחשב על עצמו אחרת). היא אמרה שהוא חכם מאוד ופשוט לא קיבל את ההזדמנות להתקדם בחיים.

עם מיכל שלמה החל לבנות משפחה מסודרת. מיכל הייתה אחות בבית חולים ושלמה החל לעבוד במפעל.
שלמה לא העז לנסות להתקדם, הוא היה מודע שלא יכול לסיים משפט. מיכל סיפרה לי שאיתה הוא כן מסיים משפטים.
פשוט איתה, החרדה, הקיפוח והתסכול נעלמים. חשבתי על מה שאמרה מיכל, "חרדה" ונזכרתי בפניו של שלמה,
בסנטר שלו המעיד על קרב הישרדות, אבל היה גם שם, משהו מעשי מאוד.
איך שלמה היה יכול לשכוח את הלילות בגן ציבורי ללא קורת גג, לבד לגמרי בחיים,
חי בחסד של כמה חברים המוכנים לעזור לו זמן קצוב ביותר?
שלמה לא היה בטוח לגבי העתיד. מה יהיה מחר? זאת הייתה השאלה העיקרית, כמעט אובססיבית שליוותה את שלמה- מה יהיה מחר?
הרגשה של אי-ודאות הרסה לו את החיים וכנראה פגעה ביכולת שלו לעכל מזון.

שלמה ציין שהוא חי את היום, את הרגע. כשהוא מתחיל לחשוב על המחר הוא משתגע. שום דבר לא בטוח בחיים.
הוא דואג למיכל, לילדים ולעצמו. מי יכול להבטיח ששוב הוא לא יהיה ברחוב מחר?
הוא התוודה שלפעמים הוא רוצה לחזור לרחוב כי אז החרדה תיעלם, אין תקווה.
כשהוא עם מיכל והילדים, יש תקווה זמנית אבל גם דאגה של קיום,
של פרנסה ועוד הרבה דברים. ממילא החיים הם זמניים, אמר שלמה. הכל עובר בחיים,
כך שלמה ראה את העולם והיה בטוח שיאבד מה שהשיג.
קמט אופקי עמוק חילק את המצח של שלמה, מה שהבליט את הנתק בין הצד הרוחני שלו לצד השכלי .
שלמה היה חכם ולא נתן הרבה מקום לרוחניות. הוא היה מעשי ולא הקדיש זמן לדברים שהיו קשורים לעתיד, לחזון ולהגשמה אישית.
שלמה גם לא האמין שיכול להיות משהו רוחני בעולם כה אכזרי ובמיוחד אצלו.

באותם רגעים שלמה נתן לי כלים לעזור לו. הבנתי שאם אוכל להביא אותו להכיר בכך שהוא אדם בעל מחשבה רוחנית ויצירתית,
משוחרר מהדאגה היומיומית, הוא יהיה פחות מוטרד וחרד. השאלה הייתה מה היא הרוחניות עבור שלמה?
הפגישות שלנו התמקדו בנושא זה.

שלמה סירב בכל תוקף לחשוב שיש משהו מעבר למציאות המעשית שלו – משם הסבל הגדול.
שאלתי אותו, למה הוא חי עם מיכל? ענה שאוהב אותה. המשכתי על האהבה – האם אהבה אינה רוחנית.
שלמה שקע במחשבותיו ואמר שאהבה היא דאגה, דאגה טובה אבל דאגה.
שאלתי האם מעבר לדאגה אין שום דבר אחר באהבה. אבל הוא התנגד בכל כוחותיו לחשוב שאולי בחייו קיים משהו מעבר לעשייה. 
היה נראה לו כאילו מחשבה כזאת תגרום לשינויים כה גדולים שאסור לבחון את הנושא הזה.
שלמה פחד שאם הוא ישאל שאלות על נושאים מופשטים,
הוא יאבד את הדברים שעוזרים לו לשרוד באופן יומיומי. הוא לא הבין שהמשפטים המקוטעים,
החרדה הקיומית שלו ובעיות העיכול אינם שייכים לעתיד הלא בטוח שלו. שלמה היה זקוק לפרויקט שייתן משמעות לחייו.

יום אחד שלמה הגיע לפגישה ולא נתתי לו להתחיל את הפגישה כהרגלי. אלא מיד פניתי אליו ושאלתי:
"למה כל זה?" הוא הסתכל אלי, מופתע, כאילו לא מבין. "מה כוונתך?" שאל.
עניתי לו שאני מתכוון לפגישות רבות שאנו מקיימים – "למה כל זה?".
ניצוץ של אושר הבריק בעיניו. "כי הדברים צריכים להשתנות", "ומה צריך להשתנות?" שאלתי.
שלמה הגיב בתזוזות רבות על כיסאו, היה קשה לו להביע את מה שרצה ופתאום התפרץ בקול חזק:
"אני רוצה לדבר, אני רוצה להתקדם, אני רוצה אחרת!!".
"איך אחרת?" שוב שאלתי. "אחרת, פשוט אחרת! מיכל אומרת לי כל הזמן שאני אדם חכם, רגיש שיכול לזהות דברים שאחרים לא מזהים.
אני רוצה להיות את האדם הזה. אני רוצה ללמוד משהו כדי להשיג משרה אחרת יותר מעניינת."

שלמה בשלב זה שוב נתקע. ללא בגרות, ללא מקצוע, הסיכויים שלו היו קטנים, הכל נשאר במערכת העיכול.
 "מה אתה אוהב שלמה? האם יש לך תחביב?" הוא ענה בשלילה, ופתאום נזכר כשהיה ילד היה אוהב לקחת פיסות עץ וליצור צורות,
פסלונים של עץ עד שיום אחד היה בערך בגיל 13, אביו זרק את הפסלונים בהתקף של שכרות ואמר לו שעליו לעבוד ולהביא כסף הביתה
במקום להתעסק בשטויות. מאז שלמה לא נגע בשום דבר הקשור לאמנות.
הצעתי לו לקחת שוב גוש עץ ולפסל אותו. שלמה חשב לרגע ואמר שיחשוב על זה.
שבועיים לאחר מכן הגיע עם פסלון עץ יפה ביותר הדומה כשתי טיפות מים למיכל.
שלמה היה שמח, נפתח בפניו שער שהיה סגור כל כך הרבה שנים. השגרה לאט-לאט הייתה הורגת אותו.
הצעתי לו לקחת שיעורי אמנות ופיסול. שלמה החליט ללמוד אמנות,
 הוא נרשם לקורסים רבים וביניהם נרשם לקורס נגרות אמנותית. עידן חדש החל בחיי שלמה. כאילו בחלום כאבי קיבה התמתנו.
 
עם הזמן, שינויים התחוללו בפניו של שלמה.
הקמט שעל הסנטר נעלם במקצת ועיניו נפתחו יותר. למעשה לא כל כך הופתעתי משינויים אלה.
נזכרתי באדם המצלם את פניו באופן יומיומי כבר 15 שנה.
כשהתבוננתי בהתחלה בסדרות של פורטרטים נדהמתי לגלות שקיימים הבדלים מהותיים בין יום ליום,דיוקן לדיוקן,
שניתן לראות את מצבי הרוח, את הקשיים והתמודדויות של אותו אדם.
כך היה עם שלמה. המפגשים כבר לא היו נחוצים לשלמה והפסקנו להיפגש. 
נודע לי לאחר כמה שנים שהוא הציג חפצי אמנות בגלריה מפורסמת ופתח חנות למכירת רהיטים אמנותיים.


תווי פנים     תנועות גוף    קריאת תווי פנים