זוגיות על פי הקבלה
רבתי אתמול עם אשתי- הזוגיות על פי המקובל רבי יוסף ג'יקטיליה
למה לשאוב מידע מהקבלה? הקבלה היא זרם בעולם המיסטי וככל זרם מיסטי , היא רוויה סמלים. באותה מידה ניתן היה להביא מידע מהעולם הסיני, הבודהיסטי או ההודי, שמציגים מודלים דומים. אך בתוך עמי אני חי, ומכיוון שכמו רוב הקוראים אני חי במדינת ישראל ושייך לעולם היהודי, עדיף בעיניי לעסוק בעולם מושגים קרוב. פתגם אומר: "במקום לעסוק בחולצה שלנו, עדיף לעסוק בגופיה שלנו".
למרות האמונה הרווחת, שעניינה של הקבלה הוא בעולמות עליונים, היא עוסקת רבות בדברים מציאותיים . לענייננו, הקבלה מתעסקת הרבה בזוגיות, ומגבירה ומפרה את המחשבה סביבה. הזוגיות מהווה נתח מרכזי בחיי האדם וקיימת בצורה זאת או אחרת ברוב התרבויות. בעבודתי אני פוגש זוגות רבים על סף פירוד, גברים ונשים שאינם מוצאים את בני זוגם, כאלה שחווים את הזוגיות כשגרה, מי שנרתעים ופוחדים מזוגיות, ואלה שחיים בגיהינום של הקשר הזוגי. בעבודתי אני מנסה ליצור תשתית שתאפשר את שיפור היחסים, ומאחר שלא תמיד אפשר לתקן הכל, אני נדרש לפעמים גם לעזור להיפרד. בתוקף זאת וכמי שער לחיים הזוגיים, אני מעוניין להתבונן בתכנים שהם מכילים ובמשמעותם .
המילה "זוג" בעייתית, כי אין לה שורש דקדוקי ברור. המילה אינה נמצאת בתנ"ך, ומופיעה מאוחר יותר בספרות התלמודית והמדרשית , ובספרות הרבנית מופיעה המלה "זוגיות" לראשונה רק בימי הביניים . במילון אבן שושן הוזכרה המילה הייונית zygon – "עול", לצמד בקר, כשורש אפשרי של המונח זוג. כאילו הזוגיות מהווה עול לאדם - אולי עול מרצון לאיש ולאשה. בכל זאת, עול, כמשהו כבד על הצוואר האנושי. בתנ"ך קיימת המילה "זג" – "מחרצנים ועד זג", (במדבר ו, ד), שמשמעותה קשורה לקליפת הענב (יש מפרשים שרואים בזג, רק את הדופן הפנימית של קליפת הענב ). אולי זהו מקור המושג "זוג": שתי דפנות פנימיות השומרות על הפרי - הבית, הזוגיות, ההתקשרות בין שני בני אדם על האינטימיות ביניהם. כאן המקום להזכיר גם את הפעמון, שמורכב מענבל ומזג, כשהזג מהווה את הדפנות של הפעמון, וכדי שהענבל יצלצל או ייתן צלצול נעים, צריכה להיות הרמוניה בין שתי הדפנות הללו. כך אמורה גם הזוגיות לפעול: בהרמוניה, כמו הפעמון.
עבור מקובלים, ההתעסקות במיקרוקוסמוס של הזוגיות אינה עניין טריוויאלי , אלא ברומו של עולם. אדם מחובר ליקום - הוא חוליה בבריאה, והחוליה הזאת מתאפיינת ומקבלת חיזוק באמצעות המילה "משפחה". כי המשפחה היא גוף כמו גוף האדם, שמורכב מתאים שונים, וכך גם המשפחה מחוברת מתאים שונים. כמו שהגוף הוא מערך אורגני, כך גם המשפחה. האינטראקציה בין התאים, דהיינו בין בני הזוג, מתנא את קיום המשפחה. ישנם חוקרי לשון הטוענים ששורש המילה "משפחה", הוא ב"ספיח", נספח (ה-ש' והס' מתחלפות בעברית). כלומר, שבני הזוג נספחים זה לזה – נלווים, מצורפים. כמו כן, ספיח הקציר צומח באופן ספונטני וללא שליטה הגיונית, לכאורה, ויוצר את המשפחה.
הזוגיות, או המשפחה, חיבור התאים, משקף חיבור בין אלמנטים שונים ביקום. אחד מהמקובלים החשובים, הרמח"ל (רבי משה חיים לוצאטו: 1707, איטליה - 1744, עכו), מדבר על יראת האלוקות ולא מתכוון לפחד, אלא ל"יראת הרוממות" : שהאדם שייך למשהו ענקי ואין סופי, להבנה שהוא חוליה חשובה בבריאה ושכל פעולה מחוללת את אפקט הפרפר (כל פעולה בטבע, ולו השולית ביותר, מושפעת ומשפיעה); שהזוגיות יוצרת אנרגיה, שמניעה ומזיזה גורמים ואנשים; שאיש או אשה בזוגיות משפיעים על עצמם ועל סביבתם, וכשהמנגנון חולה ולא מתפקד כראוי, יש לטפל בו. כי הוא משפיע על כל היקום. אם הזכרתי את ה"זג" של הענב כמקור למילה זוגיות, אז כמו אשכול ענבים, גם הזוגיות זקוקה לטיפוח: יש לזבל את הכרם, להשקותו ולעקור את העשבים השוטים שמשתלטים. בקיצור, אין זוגיות בלי השקעה אנרגתית, כי זאת אינה פורחת מעצמה.
סבלנות - חיים בשניים
ב-1556 התפרסמו בפררה באיטליה כמה עמודים ללא כותרת. מחברם היה רבי יוסף ג'יקטיליה, שנולד בספרד לקראת שנת 1248 ונפטר לקראת שנת 1325. ג'יקטיליה הוא דמות חשובה מאוד בעולם הקבלי ומוכר בזכות הספר המפורסם "שערי אורה". התאריך המדויק של כתיבת הטקסט אינו ידוע, אך בשנת 1994 התפרסמה מהדורה מדעית של דפים אלו (בזכות צ'רלס מופסיק המנוח), המשמשת אותי בניסיוני להבין את הזוגיות. מטרתי, היא לקחת את תמצית הדברים הקשורים לזוגיות.
ג'יקטיליה ממקד את מאמרו סביב פרשת דוד ובת שבע, המופיעה בספר שמואל ב', (פרק יא). המלך דוד, כשהיה על גג ארמונו, זיהה לעת ערב אישה רוחצת את גופה, שהייתה כנראה מאוד יפה ובמערומיה. דוד הביא אותה אליו והתברר לו שהיא אשתו של אוריה החיתי, קצין בכיר בצבאו. פה יש לציין, שהם קיימו יחסי מין עוד באותו ערב. ג'קטיליה מצטט משפט מאוד משמעותי, המופיע בתלמוד הבבלי (במסכת סנהדרין, דף קז/א):
"רְאוּיָה הָיְתָה בַּת - שֶׁבַע בַּת אֱלִיעָם לְדָוִד מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית, אֶלָּא שֶׁבָּאתָ עָלָיו בְּמַכְאוֹב. וְכֵן תָּנָא דְבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, רְאוּיָה הָיְתָה לְדָוִד בַּת - שֶׁבַע בַּת אֱלִיעָם, אֶלָּא שֶׁאֲכָלָהּ פַּגָּה."
בסוף הציטטה נאמר "שאכלה פגה". פגה היא פרי הבוסר של התאנה. אולי יש כאן רמז לפרי האסור שאכלו אדם ראשון ואשתו בגן עדן, שעל פי מסורות רבות היה תאנה ולא תפוח . כך, כמו שאדם וחווה לא ידעו להמתין בגן עדן כדי לעבור תהליך שבסופו ייפקחו ענייהם על פי הסדר האלוקי, גם דוד לא ידע להמתין לבת שבע, שהייתה זיווגו מששת ימי בראשית עד למותו של אוריה, והייתה ראויה לו. לכן, הזוגיות הזאת באה במכאוב - בסבל רב, והתממשה רק אחרי עונש כבד שהוטל על דוד ובת שבע, מות תינוקם הראשון.
באמצעות ציטוט זה ג'קטיליה מרמז על עיקרון מאוד חשוב לזוגיות והיא הסבלנות. הזוגיות מהווה שיעור גדול בסבלנות . מהי בעצם סבלנות? המילה סבלנות באה מלשון סבל – שהוא גם הסבל גופא וגם כושר סיבולת. לדעת לספוג ולהמתין. שלא כמו בתפיסה העכשווית, הטוענת למיידיות ולפתרונות מהירים. והא בהא תלייה: כי אם הסובל לא יודע למה הוא סובל, הוא לא יוכל לספוג את אותו כאב ולהיפך, אם הוא לא יצליח להכיל אותו, הוא יתקשה לעמוד על משמעותו. על רקע זה, יש לזכור את דבריו של ויקטור פרנקל בספרו "אדם מחפש משמעות", כשהוא מספר על פשר הסבל . כלומר, כשאדם סובל ויודע למה, הוא מעניק בכך מטרה לסבלו ומתמודד יותר בקלות. עליי לציין שוב, כי אין להמציא ולהשאיל משמעויות ומטרות מיידיות לסבל כתרנגול פוחז, אלא ראשית לקבלו כמות שהוא, לסבול ולהכיל, ולהיות סבלן. בדיוק כמו שהזוגיות של דוד הייתה זקוקה לסבלנות כדי להתממש, כך כל זוגיות זקוקה לסבלנות. הכוונה, היא לא למנוע מהאדם להגשים את עצמו, אלא לעבור תהליך של הבשלה בדרך להגשמה. כמו האלכימאי, שמקדיח את החומרים, המתבשלים לאורך זמן רב ועוברים תהליכים, כדי להגיע לאבן החכמים.
ג'קטיליה מוסיף ומביא עיקרון חשוב מאוד לגבי הזוגיות - "הברוך הוא מזויג זיווגין" (מזווג זיווגים). זאת מתוך מדרש (ויקרא רבה, פרשה ח, פסקה א):
מטרוניתא [אישה] שאלה את ר' יוסי בר חלפתא, אמרה לו בכמה ימים ברא הקב"ה את עולמו? אמר לה לששת ימים. דכתיב (שמות לא), כי ששת ימים עשה ה' את השמים וגו'. אמרה לו: ומאותה שעה עד עכשיו מהו יושב ועושה?, אמר לה מזווג זווגים - אשתו של פלוני לפלוני, בתו של פלוני לפלוני..."
הזיווג מבחינתו של ג'יקטיליה, אינו אקט מיני, אלא חיבור של מכלול תכונות, ובראשם חיבור בין הפכים , ובמקרה זה, איש ואשה. בתפיסה הקבלית, בעולם העליון כל אחד מחובר, ובעולמנו, בבריאה, הכל פירוד. ההפכים אינם מתחברים בקלות. איש ואשה, כאמור, הם הפכים. האנרגיה העליונה עסוקה בחיבורים ובני הזוג המתחברים, הם השתקפות של אותה אנרגיה. הפכים אלה, בני זוג לענייננו, הם ארכיטיפים שמקבלים את משמעותם ומתבהרים באמצעות סמלים. עיקרון נוסף שמתברר בדבריו של ג'קטיליה, הוא: "בסוד משפיע ומקבל, ובסוד ארץ ושמים ושמים וארץ" . הכל הפכים. שמים וארץ הם הפכים, תחת העיקרון של המשפיע והמושפע. כלומר, יש נותן ומקבל, שני ארכיטיפים.
יש להבין, שהנותן והמקבל אינם מושגים סטטיים - הנותן הופך מקבל והמקבל הופך נותן. דוגמא: כשאני מוזג משקה בתוך הכוס, אני הנותן והכוס מקבלת. כשאני שותה מהכוס, הכוס נותנת ואני מקבל. הכלל הזה הוא אוניברסלי ומעיד על נטייה לחבר בין שני ההפכים האלה. הקבלה מושתת בין היתר על הרעיון הזה – מקבל-נותן-מקבל. לעיתים הארץ מקבלת מהשמים ולעיתים השמים מקבלים מהארץ. כשיורד גשם, השמים מעניקים לארץ, וכשהאדים עולים לשמים, הארץ מעניקה לשמים. כמובן, שגם הזוגיות בנויה על הנותן והמקבל, והאיש והאשה מתחלפים בתפקידים אלה, של המקבל והנותן. אם הם אינם מסוגלים לאמץ את העיקרון הזה, הזוגיות בסכנה גדולה. אם אחד מבני הזוג תמיד מקבל ולא נותן, הוא פסיבי מאוד, מתוסכל וקשה לזוגיות. אם הוא כל הזמן נותן ולא מקבל, גם כן ירגיש תסכול וכעס.
לעיתים קרובות אני פוגש אנשים שאינם מודעים לחשיבות המושגים האלה. זכורה לי אשה שלא הייתה מזהה מחמאות שהיה נותן לה בן זוגה, ובן זוג אחר שהיה אוכל את המעדנים של אשתו ולעולם לא היה מפרגן לה, כי לא זיהה את הנתינה שבטרחה ובמאמץ עבורו. כששאלתי אותו למה הוא לא אומר שהאוכל טעים, הוא ענה ש"אין צורך. זה מובן מאליו". אם האוכל לא היה לטעמו, הוא היה מציין זאת. בוודאי שזוגיות מהזנים האלו יוצרת תסכול אצל בני הזוג, שלא יכולים לחוש את השותפות. מקרה בוטה יותר הוא למשל, אשה שמגדלת חמישה ילדים, דואגת לניקיון הבית, מכינה אוכל, מגהצת את הבגדים, ובן הזוג מזלזל ואומר לה: "את לא עובדת. את חיה על חשבוני". אלו מקרים שמביאים למשבר. הפתרון הוא, מן הסתם, אינה מחמאה זאת או אחרת, אלא הכרה מעמיקה של יסודות שמניעים את הזוגיות, ובראשם הנותן והמקבל.
ג'יקטיליה קורא לנותן "צדיק יסוד עולם" . המונח יסוד, הוא מונח קבלי ששייך לעולם הספירות – עשר הצינורות או המסכים שדרכם עובר השפע האלוקי - התשתית המהותית, פיזית כרוחנית, המאפשרת לבריאה להתקיים. "יסוד", הוא הצינור המסמל יותר מכל נתינה. תפקידו של האדם, זכר או נקבה, שנקרא כאן "צדיק יסוד עולם", הוא לתקן מה שהתקלקל - לתקן את הפירוד ולחבר את ההפכים, כשעיקר התיקון הוא נתינה וקבלה. ספירת היסוד מסמלת את הצד הזכרי, הנותן, לעומת ספירת מלכות, שמסמלת את הצד הנקבי, המקבל. יש להניח כאן להפרדה הפיזית שקיימת בין זכר לנקבה, כי גם נקבה יכולה להיות זכרית ונותנת, והזכר יכול להיות נקבי ומקבל. אין גם לראות במושגים אלו משמעות מינית בלבד, שכן אלו טומנים בתוכם מושגים, כמו מוחצן מול מופנם, דומיננטי ומינורי, גלוי ונסתר ועוד.
"צדיק יסוד עולם" זה, כמו שמבהיר ג'יקטיליה, "יתקן כל הצנורות ומקרב שלום למלכות, וכביכול כאלו הוא עושה את השם יתברך. ועל זה נאמר, "אוֹ יַחֲזֵק בְּמָעוּזִּי יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם לִי שָׁלוֹם יַעֲשֶׂה לִּי" . נאמר כאן משהו חשוב מאוד מבחינה יהודית ובעל תעוזה גדולה: כשהאדם מתקן את הספירות של "יסוד" ו"מלכות", נתינה וקבלה, ומחבר ביניהם, הוא מחזק את "מעוזי" – מעוזו של הבורא. ג'יקטיליה מפרש שהאדם, כביכול, "עושה" את האל ומגלה את הניצוץ האלוקי שבתוכו. עבור ג'יקטיליה, לחבר בין הזכר לנקבה, לטפח את הזוגיות, זה להיות שותף ליצירת הבורא - לאדם יש תפקיד של יוצר בתוך הבריאה. שגרת הזוגיות גורמת לשחיקה והאדם מאבד את תפקיד היוצר, שניתן לו על ידי בוראו. שגרה בזוגיות שוחקת אותה. הפרטנרים עלולים לשכוח את תפקידם בתוך הזוגיות שהינה עוד הרגל בנאלי, ולא כזאת שנושאת בתוכה מימד רוחני, שכלי, רגשי, פיזי, מכלול של מוטיבים.
ג'קטיליה מוסיף:
"וכשהזכר נברא, בהכרח בת זוגו נבראת עמו, לפי שאין עושין מלמעלה חצי צורה לעולם, אלא צורה שלימה. ואין מחדשין מלמעלה נשמה שאין בה זכר ונקבה, שנאמר: 'נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ', וכתוב, 'זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם... בְּיוֹם הִבָּרְאָם בודאי".
כדי להגיע לשלמותו, על האדם לחפש ולמצוא את החלק החסר, שמשלים אותו.
איזו משמעות יש לזה בימינו? המשיכה שאנו חשים לאחר אינה בהכרח פיזית. לעיתים היא אינה מובנת לנו, אך האדם נמצא בחיפוש תמידי לשלמות זאת.
על זה אומר ג'קטיליה:
"בשעת בריאת האדם נברא אנדרוגינוס בנשמה, כלומר דו פרצופין - צורת זכר ונקבה, ועם הנשמה של אותו הזכר נבראת נשמת בת זוגו בסוד, "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים" .
הפסוק (בראשית ב ז) "ויפח באפיו נשמת חיים" נושא בתוכו את הדואליות של הנשמה, שהרי המילה "חיים" בעברית היא לשון רבים . אחד הפתרונות לסוגייה, הוא שבעולם הבריאה הנשמה נחלקת לשניים, זכר ונקבה, ומקיימת למעשה חיים כפולים. קיימת דו פרצופיות באדם, מה שקרל גוסטב יונג הגדיר "כאנימוס ואנימה" . העיקרון הזה משמעותי ביותר בזוגיות. כי אם בני הזוג מגלים רק צד אחד בנשמתם ובזוגיותם, הזכרי או הנקבי, הם לא משלימים זה את זה, אלא מתחרים זה בזה. אם מדובר באנימוס, או אם מדובר באנימה, כל אחד נשאר בתוך עצמו ולא מתקשרים.
בינה ובנייה
לכן ג'יקטיליה ראה בזוגיות תהליך ואמר:
"ואם אותו האדם הנברא מתקן עניניו ומקיים המצות בענין שמחבר בין יסוד למלכות, שהם הייחוד השלם, אז באותו זכות זוכה האיש ההוא למצוא בת זוגו" .
כשאדם מחבר או שואף לחבר בין יסוד זכרי למלכות נקבית, הוא מצליח לעשות משהו נפלא ועבור ג'קטיליה הוא בשלב "הבנייה":
וזהו 'וַיִּבֶן ה' אֱלוֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם' גו', ואזי אותו הזווג עולה יפה, וזהו 'וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד'. אחד, בודאי שהאנדרוגינוס היה וצורה אחת היתה ונחלקה, וחזרו פָּנִים אֶל פָּנִים ונזדווגו, ואזאי מוצא בת זוגו, וזהו שאמ', 'זאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי' גו'... והזווג הזה אינו נעשה אלא על ידי הכתרים העליונים, בסוד איש ואשה יה ביניהם, ולפי' 'וַיִּבֶן יְהֹוָה אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע' גו', כי מבינה הוא בנינם" .
עבור ג'יקטיליה, (בראשית ב כח) "ויבן" מחובר לבנייה: אדם בונה מקדש מעט בקודש הקודשים שלו, בזוגיות, באמצעות תהליך יצירתה של הזוגיות. הצלע של אדם, שהוא זכר ונקבה גם יחד בתחילה, נחלקת לשניים וממנה נבנו האיש והאשה. המילה צלע בנויה מ"צל" ו"ע'". רגש פנימי מאוד: הצל הוא שחור, העדר אור, משהו לא מובן ולא ברור, וע'- עין, מסמלת את הרגש. חיבור בין שני מרכיבים מנוגדים. הצל - לא מובן, פנימי, מופנם, סגור; והעין - חיצונית, רואה ומזהה, הרגש .
כשהזיווג, כלומר הזוגיות או החיבור בין שני שותפים עולים יפה, אז (בראשית ב כד)"ודבק באשתו והיו לבשר אחד". אין זה יותר חיבור של אנדרוגינוס, שהוא גב אל גב, אלא חיבור פנים אל פנים. המושג הזה, פנים אל פנים, מזכיר שני אירועים משמעותיים: את מאבקו הלילי של יעקב במעבר יבוק, כשהוא אומר (בראשית לב לא) "ראיתי אלוהים פנים אל פנים"; וכשמשה מגלה על הר סיני את אלוהים פנים אל פנים (שמות לג יא). פנים אל פנים, זהו גילוי של אלוקות וכך גם הזוגיות - גילוי אלוקות. כי בה מתחברים ההפכים, כמו הכרובים בבית המקדש (שמות כה, יט):
" וַעֲשֵׂה כְּרוּב אֶחָד מִקָּצָה מִזֶּה וּכְרוּב אֶחָד מִקָּצָה מִזֶּה מִן הַכַּפֹּרֶת תַּעֲשׂוּ אֶת הַכְּרֻבִים עַל שְׁנֵי קְצוֹתָיו: וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה סֹכֲכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפֹּרֶת וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו אֶל הַכַּפֹּרֶת יִהְיוּ פְּנֵי הַכְּרֻבִים".
הזיווג הזה שייך לכתרים עליונים, כלומר, ספירות עליונות . הווה אומר, שהזוגיות היא ארצית, אבל גם שייכת לדברים הנעלים ביותר. ג'יקטיליה טוען שאנו מגלים את הכתרים העליונים באמצעות "בסוד איש ואשה , יה ביניהם". השם האלוקי "יה", מורכב מ-'וה', שתי אותיות שמרמזות על שתי ספירות עליונות: 'י' מסמלת את "החוכמה" (ספירה של הנתינה), ו'ה' את "הבינה" (ספירה של הקבלה). בדרך זאת, אומר ג'יקטיליה, הזוגיות היא מעשה אלוקי. יש לשים לב, שאיש ואשה מורכבים מאש, מהאות 'י' (החוכמה) ומהאות 'ה' (הבינה). הזוגיות היא אש, אנרגיה, אבל אנרגיה שורפת והיא זקוקה למשהו נעלה, לספירות העליונות, משהו מאוד רוחני, כדי להתקיים .
כמו כן, אומר ג'יקטיליה, ש"ויבן" הוא מלשון בינה, "כי מבינה הוא בניינם". מבחינת ג'יקטיליה, המילה "וייבן" מרמזת על ספירת בינה, שהיא ספירה נקבית, כלי קיבול, המקבלת מהחכמה, זאת האמא. והתלמוד הבבלי (מסכת נדה מה ב), אומר על זה:
"וַיִבֵן ה' אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלַע" (בראשית בּ), מְלַמֵּד שֶׁנָּתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִינָה יְתֵירָה בָאִשָּׁה יוֹתֵר מִבָּאִיש". הבינה, למרות שהיא באה בדרגה אחת מתחת לספירת החוכמה, היא מהיבטים רבים חשובה יותר מאותה חוכמה. כי החוכמה לא יכולה להתקיים בלעדי הבינה, שנמצאת מתחתיה, מחזיקה, מנווטת ומכילה אותה. יותר מזה, הבינה, שהיא כלי קיבול, הופכת לכלי יוצר ולא החוכמה, כי מהבינה ממשיכות ונוצרות כל יתר הספירות שמתחת. כלומר, הבינה נהנית משני ייעודים: כלי קיבול וכלי יוצר (נותן), והאשה משתקפת בתוך הבינה. הזוגיות קשורה מאוד לבינה. זוגיות אינה רק נתינה, אלא גם קבלה. השותפים צריכים לתת ולקבל, לקבל ולתת.
היחידים, האסירים והסוררים בזוגיות
ג'יקטיליה מסווג את סוגי הזוגיות בעולם לשלושה: "יחידים", "אסירים" ו"סוררים", בין אם הם זכרים או נקבות.
"ודע", כותב ג'יקטיליה, "כי הזווגים כלם בשלושה דרכים. הדרך האחד הזווג השלם, שאין בו מום ולא שמץ דופי, והוא שהוא צדיק ממש ומחבר בין יסוד למלכות עד שנקראים אחד. ואלו השלושה זווגים נמצאו בפסוק אחד, 'אֱלֹהִים מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת אַךְ סוֹרְרִים שָׁכְנוּ צְחִיחָה' (תהילים סח ז)"
הסוג הראשון, "היחידים", הם אלו שמוצאים את הבית, שמסמל את האשה ("וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ", (ויקרא טז.ו) "ביתו זו אשתו" (מסכת יומא פראק א משנה א) . הכוונה ב"יחידים", היא לאחד המיוחד, שמוצא את האחד המיוחד שמשלים אותו. זוגיות זו, היא זוגיות של שותפים בעלי מודעות גבוה מאוד, שמזהים את החלקים והצדדים החסרים אצלם. בכך, למעשה, פועלים בני הזוג בשני ממדים: השלמה פנימית של החסר והשלמה חיצונית, משמע הזוגיות.
על זוג "היחידים" הללו, המודעים, אומר ג'יקטיליה:
"הראשון, והוא הצדיק שזוכה למצוא בת זוגו בסוד יי' אחד ובסוד והיו לבשר אחד, עליו נאמ' 'אלקים מושיב יחיד' ביתה'. יחידים ודאי. ולא נתחברה לזכר נקבה אחרת ולא נתחבר לנקבה זכר אחר".
מבחינתו, היחיד הוא הצדיק, שמתוקף המקום המיוחד שבו הוא נמצא, הוא גם יימצא את בת זוגו ויהפוך איתה "לבשר אחד":. מבחינתי כאמור, היחיד הוא גם אדם בעל מודעות מאוד גבוהה למחשבותיו ולמעשיו. אותו יחיד יפגוש את היחיד שיועד לו – הצדיקה, שגם היא בעלת מודעות גבוה למעשיה, ובתוקף כך מתחברת ליחיד שיועד לה. מדובר בחיבור אמיתי, באנשים השואפים לבנות זוגיות של אמת – "היחידים".
הגישה של ג'יקטיליה מוחלטת וללא הנחות, כיוון שבפועל, כדי לזכות ב"יחיד" שלו, על האדם לשאוף לדרגת המודעות הנדרשת. המילים "אני אוהב אותך", או "אני אוהבת אותך" טעונות משמעות עמוקה. הן לא מתאימות לקשר שטחי, אלא בקשר שמעבר לגוף, שנוגע ברגש, בשכל וברוח.
בסוג השני שמונה ג'יקטיליה, ה"אסירים" בזוגיותם, הבינוניים, כמו שיגדירם בהמשך, מתכוון ג'יקטיליה לאלה שהזוגיות אינה מצליחה להם, והבורא מוציא אותם ומפריד ביניהם בעת הכושר (בַּכּוֹשָׁרוֹת), בזמן הראוי, כדי ליצור זוגיות טובה או גרועה יותר. התלמוד מחדד את סיווגם ואומר (בבלי מסכת סוטה דף ב/א): אֵין מְזַוְּגִין לוֹ לָאָדָם אִשָּׁה אֶלָּא לְפִי מַעֲשָׂיו. זאת אומרת, שהחיבור בין השותפים הוא עניין של השקעה ומעשים. המעשים הם הקובעים ואם אין עשייה בזוגיות, אין זוגיות. לענייננו, עשייה שמביאה למודעות גבוהה.
בהמשך טוען ג'יקטיליה:
"ואם חס ושלום חטא אותו הזכר בענין שגרם להפריד בין יסוד למלכות בעבירות שעשה ...וכמו שגרם פירוד למעלה, כך מפרידין בינו לבין אותה הנקבה שהיתה ראויה לו, ואזי אותה הנקבה מזדווגת לאדם אחר שאינו בן זוגה, ואותו הזיווג אינו עולה יפה... ועל כיוצא בזווג זה, נאמ' בתלמוד "שמא יקדמנו אחר ברחמים", כלומ' שאינו בן זוגה" .
זאת אומרת, שאם אותו זכר, או צד זכרי, מבתר בהתנהגותו בין ארבעת המוטיבים – גוף, רגש, שכל ורוח, אזי אינו מתחבר לשותף המתאים לו ופונה לקשר אחר. יש לזכור, כי "חטא" בא מלשון החטאה, פספוס ותסכול. ג'יקטיליה ממשיך ומציין פסוק מספר מלכים (א, פרק א): "וְהָיִיתִי אֲנִי וּבְנִי שְׁלֹמֹה חַטָּאִים", והמפרשים קובעים, שאני ובני שלמה חסרים ואינם נמצאים. אדם חוטא כשחסר לו משהו, ממקום של ריק, שהחסר מניע אותו, וממקום זה לא יכול להיות זיווג ואז נפרדים או לא מוצאים את בן הזוג. בתלמוד, מסכת מועד קטן, יח ב, כתוב:
אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל, בְּכָל יוֹם וָיוֹם בַּת - קוֹל יוֹצֵאת וְאוֹמֶרֶת, בַּת פְּלוֹנִי לִפְלוֹנִי, שָׂדֶה פְלוֹנִית לִפְלוֹנִי. (וְאָמַר רַבִּי יְהוּדָה אָמַר רַב, אַרְבָּעִים יוֹם קוֹדֶם יְצִירַת הַוָּלָד בַּת - קוֹל יוֹצֵאת וְאוֹמֶרֶת, בַּת פְּלוֹנִי לִפְלוֹנִי, שָׂדֶה פְּלוֹנִית לִפְלוֹנִי, בַּיִת פְּלוֹנִי לִפְלוֹנִי, אֵשֶׁת פְּלוֹנִי לִפְלוֹנִי. אֶלָּא אֵימָא (אמור) שֶׁמָּא יְקַדְּמֶּנּוּ אַחֵר – בְּרַחֲמִים.
כך, כשאדם חוטא, כשחסר לו, והוא נפרד או לא מוצא את בן זוגו, מקדמים אותו ברחמים במקום באהבה. דהיינו, קשר שאינו שלם וזקוק לרחמי שמים כדי להתקיים. עקרון הרחמים ביהדות בא פעמים רבות לידי ביטוי בתפילה לאלוהים, על מנת שינהג את האדם על פי מידת הרחמים. שלא יעניש אותו על פי החוק היבש, שהוא מידת הדין, אלא יגלה חמלה . תחושה של צער וכאב על סבלו של האחר, השתתפות בסבלו של מישהו ורצון לעזור לו, הם יחסים של רחמים, שאינם של שווה בין שווים. יוצא, כשבזוגיות אין התאמה בין שני השותפים, כשווים בשוני שלהם, היא קלוקלת.
על זה אמר ג'יקטיליה:
"וזהו שאמר בפסוק זה בזווג השני, מוציא אסירים בכושרות..., בכו' שרות', אותן שהיו אסורין ברשות הנשואין אחרים בוכים על פירוד הנשואין ואחר כך משוררין".
לאלה שזוגיותם חסרה ואינה שלמה, ג'יקטליה קורא "מוציא אסירים בכושרות". אלו ה"אסירים" הכלואים בזוגיותם הקלוקלת. לפי המובן הפשוט, הם "אסירים" שאלוקים מוציא ומשחרר מהקשר הזוגי בזמן הכושר המתאים. רק שג'יקטיליה נותן פרשנות אחרת לפסוק ומפרק את המלה "בכושרות" לשתיים: בכו – שרות. כלומר, שני השותפים החדשים בוכים ומקוננים על האבידה, ואומרים שירה על הכמיהה לזוגיות יותר טובה.
מה שנותר מזוגיות "האסירים", היא הפנטזיה של זוג הסובל מהמציאות. ג'יקטיליה מתייחס שוב לדוד המלך:
"דוד המלך עליו השלום היה יצרו קשה, ולפי' לא זכה בתחלה לבת שבע, ואעפ' שהיתה ראויה לו מששת ימי בראשית" .
הוא טוען, שבגלל היצר, דוד לא זכה מיד לבת שבע, למרות שהיו מיועדים אחד לשני, ודוד היה צריך לעשות כברת דרך ארוכה כדי לתפוס מהי זוגיות. לעתים פוגשים בני אדם המבינים את הזוגיות רק דרך יחסים פיזיים. אלא שהפיזי הוא רק כלי, נדבך לזוגיות ואינו מהות. המרכיבים האחרים - גוף, רגש, שכל ורוח, שבאים תוך כדי מודעות גבוה, חשובים ביותר, וכשהם מתלכדים, הם נקראים "בשר אחד". כשבני הזוג אינם "בשר אחד", אז יש "שבר" אחד (בשר ושבר הן שיכול אותיות). מיותר לציין, שלהיות בשר אחד אינו מבטל את הקיום של האחר: בבשר אחד ישנם תאים שונים, אבל כל אחד יודע את מקומו במרחב.
בסוף מאמרו, אחרי שציין את היחידים והסוררים בזוגיות, מגיע ג'יקטיליה לסוג השלישי, "הסוררים":
"והדרך השלישי מן הזווגים הוא כשנולד אדם ... ואותו האיש כשהגיע לעונת קיום המצות השחית דרכו ועשה כמה מיני רעות למעלה עד שגרם להפריד בין יסוד למלכות, וזהו שעליו נאמר ...הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ, כל היוצא בזה אינו זוכה למצוא בת זוגו לא לכתחלה ולא לסוף, אלא היא נפרדת ממנו לגמרי ואינו מוצא אבדתו לעולם וזהו שנא' בסוף פסוק זה אך סוררים שכנו צחיחה, כלומ' שלא נתברך מקורם ולא יצא מים מן המבוע שלהם... ולעולם לא יתחברו אנשים כאלו ואין להם דרך להתקרב" .
ג'יקטיליה מתייחס כאן לזוגיות הכושלת של אנשים המשחיתים את דרכם, ש"השחית כל בשר את דרכו". אלו אנשים שאינם מסוגלים להתחבר ולחיות בשותפות, ונקראים "סוררים שכנו צחיחה", כלומר, יתעו במדבר האי-זוגיות. הסוררים – מורדים והורסים, או אלה שמתחברים בגלל אינטרסים כלכליים ואחרים. התלמוד מביא (בבלי במסכת קידושין ע א):
"כָּל הַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה לְשֵׁם מָמוֹן, הַוְיָין לוֹ בָנִים שֶׁאֵינָם מְהֻגָּנִים, שֶׁנֶּאֱמַר, (הושע ה) "בַּה' בָּגָדוּ, [כִּי בָנִים זָרִים יָלָדוּ"]. ג'קטיליה מסכם: נמצא למד הזווגים בשלושה מינין וכלן מבוארים בפסוק זה. צדיק גמור, אלוקים מושיב יחידים ביתה. בינוני, מוציא אסירים בכושרות, מחזיר אדה לבעלה. רשעים גמורים, אך סוררים שכנו צחיחה".
בהיכל המודעות
אין פלא שהתלמוד שיווה את הזיווג לקריעת ים סוף. כי קריעת ים סוף מסמלת את דרכם של האיש והאשה עלי אדמות. לכל איש ואשה יש מסלול מיוחד בתוך ים סוף, בתוך החיים, שעליהם לעבור בו. לפי מהותו של האדם המסוים, המסלול קל יותר או קשה יותר וכך הזוגיות. אלא שלצד הקשיים, ישנם כאמור גם דרכים מיטיבות אל הזוגיות: חיבור דרך ה"אנימוס" הנותן והמוחצן, ודרך ה"אנימה", היסוד הנקבי, המקבל והמופנם שבאדם. שני יסודות אלה, אינם רק כלים חיוניים שכל תפקידם לייצור זוגיות. אלא איכויות בתוך שלמות היחיד, אותן האדם אמור לזהות ולשאוב מהן.
ג'יקטיליה, כפי צויין, זיהה שלושה סוגי זוגיות ממלאים את העולם: "היחידים", "האסירים" ו"הסוררים", כשהשאיפה היא להיות שייכים לסוג הראשון. ג'יקטיליה מבהיר, שאפילו אנשים דגולים כמו דוד המלך יכולים היו להיכשל ושאין לסמוך, לא על התואר ולא על הייחוס, אלא רק על העבודה הפנימית, על המאמץ הנצחי להיות מודעים למעשינו, השם אותנו בדרך השלמות. מודעות שהיא נוכחות תמידית בתוך המחשבות, המעשים, החוויות וההוויה, כשהעיקר אינו ההשגה, אלא הדרך שעושים בתוך הוויה זאת. שם גם נמדדת מידת הצדיקות/המודעות של האדם – בהיכלו הנפשי, התרבותי והאמוני, כשיצרים, תאוות ובעיקר חוסר סבלנות, מכשילים אותו ואת המודעות המיוחלת.
זוגיות מאמרים סדנאות זוגיות